הלך טוב. אביו קטע את השיחה על הסף, והוא לא ניסה שוב. זה פשוט היה לא הוגן.
טור היה נחוש לדחות את הגורל שאביו תכנן עבורו. במראה הראשון של הקרוון המלכותי הוא ירוץ חזרה הביתה, יתעמת עם אביו, ותרצה או לא תרצה, יכיר את עצמו לאנשי המלך. הוא יעמוד למבחור יחד עם האחרים. אביו לא יוכל לעצור אותו. הוא הרגיש כפת בבתנו במחשבה על כך.
השמש הראשונה עלתה גבוה יותר, וכשהשמש השנייה, מנטה-ירוקה, התחילה לזרוח, ולהוסיף שכבה של אור אל השמיים הסגולים, טור זיהה אותם.
הוא נעמד זקוף, מרותק מהתרגשות ,מחושמל. שם, באופק, נראה מתווה חלש מאד של מרכבת סוסים, גלגליה בועטות אבק לתוך השמיים. לבו פעם מהר יותר בעוד שמרכבה נוספת נכנסה לראות; ואז עוד אחת. אפילו מכאן המרכבה המוזהבת נצנצה בשמש, כמו דג עם גב כסוף הקופץ מהמים.
בזמן שהגיע מספורו לשתיים-עשר מהן, לא היה מסוגל לחכות יותר. לב פועם בחזהו, שוכח את הצאן שלו בפעם הראשונה בחייו, טור הסתובב ורץ למטה במדור הגבעה, נחוש שלא לעצור לפני דבר עד שלא עשה את עצמו מוכר.
*
טור בקושי עצר לתפוס את נשימתו בעודו ממהר למטה במדורי הגבעות, דרך העצים, נשרט על ידי הענפים ולא מתעניין בכך. הוא הגיע אל קרחת היער וראה את כפרו מתפרס מתחת: מושב כפרי ישנוני ארוז בבתי חימר חד-קומתיים לבנים עם גגות סכוכים. סך הכול מספר עשרות משפחות מפוזרות ביניהם. עשן עלה מערובות, כיוון שהרוב היו ערים ממוקדם, מכינים את סעודת הבוקר שלהם. היה זה מקום אידילי, רחוק מספיק – יום רכיבה שלם
מחצר המלך- כדי להרתיע את עוברי האורח. עוד כפר איכרות בשולי הטבעת, עוד שן בגלגל השניים של הממלכה המערבית.
טור פרץ למטה דרך הקטע האחרון, לתוך חצר הכפר, בועת בוץ למעלה בעודו ממשיך קדימה. תרנגולים וכלבים הסתלקו מדרכו, ואישה זקנה, המתיישבת מחוץ לביתה מול קדרת מים מבעבעים, שרקה עליו.
"תאט, ילד!" היא צווחה כשהוא עבר לידה, משליך אבק לתוך מדורתה.
"אבל טור לא היה מאט – לא בשבילה, לא בשביל אף אחד. הוא פנה למטה לרחוב צדדי אחד, ואז אחר, מפתל ומסתובב בדרך שידע בעל פה, עד שהגיע אל ביתו.
היה זה מקום מגורים קטן, שקשה לתארו, כמו כל האחרים,עם קירות החימר הלבנות שלו וגג זוויתי סכוך. כמו אצל הרוב, חדרם היחיד היה מחולק, אביו ישן בצד אחד ושלושת אחיו בצד השני; לא כמו לכולם, היה להם לול תרנגולים קטן מאחור, ולשם הוגלה טור לישון. בהתחלה הוא היה תופס מיטה עם אחיו; אבל עם הזמן הם גדלו והפכו לרשעים יותר ואקסקלוסיביים יותר, ועשו עניין פומבי מלא להשאיר מקום עבורו. טור נפגע, אבל התענג כעת על מקום פרטי משלו, מעדיף להיות מרוחק מנוכחותם. העניין הוכיח לו רק שהוא היה המוגלה במשפחתו כפי שכבר ידע.
טור רץ אל דלתו הקדמית ופרץ דרכה מבלי לעצור.
"אבא!" צעק הוא, מתנשף כדי לתפוס אוויר. "הכסופים! הם באים!"
אביו ושלושת אחיו ישבו מגובננים מעל שולחן ארוחת הבוקר, כבר לבושים במיטב בגדיהם. בהישמע מילותיו הם קפצו ממקומם וזנקו על פניו, נתקלים בכתפיו בריצתם החוצה מהבית ולתוך הרחוב.
טור עקב אחריהם החוצה, והם כולם נעצרו לצפות באופק.
"אני לא רואה אף אחד," השיב דרייק, הבכור, בקולו העמוק. עם כתפיו הרחבות ביותר, שיער מסופר קצוץ כמו של אחיו, עיניים חומות, ושפתיים מרות רוח דקות, הוא הזעיף את פניו על טור, כמו תמיד.
"גם אני לא", הדהד דרוס, רק שנה מתחת לדרייק, תמיד לוקח את צדו.
"הם באים!" יירה טור בחזרה. "אני נשבע!"
אביו
