כאילו לא הייתה דרך החוצה. הוא התלבט.
דארקווד תמיד ישב בפריפריה של המושב ובפריפריה של תודעתו של טור, משהו עמוק ומוסתורי. כל רועה שאיבד כבש לטובת היער מעולם לא העז ללכת בעקבותיו. אפילו אביו. הגדות לגבי המקום הזה היו אפלות מדי יותר מדי מתמידות.
אבל היום משהו לגבי היום היה שונה, משהו שגרם לטור לא לדאוג על כך יותר, שגרם לו להשליך את הזהירות אל הרוח. חלק ממנו רצה לבעוט בגבולות, להתרחק ככל האפשר מהבית, ולאפשר לחיים לקחת אותו לאן שייקחו.
הוא המשיך יותר קדימה, ואז נעצר, לא בטוח לאן להמשיך מכאן. הוא הבחין בסימנים, ענפים מכופפים איפה שכבשתו הייתה חייבת לעבור, ופנה לאותו הכיוון. לאחר זמן מה, הוא פנה שוב פעם.
לפני ששעה נוספת חלפה, הוא היה אבוד לחלוטין. הוא ניסה להיזכר בכיוון ממנו הגיע – אבל לא היה בטוח יותר. תחושה לא קלה התיישבה בבטנו, אבל הדרך היחידה, הוא חשב, הייתה קדימה, לכן הוא המשיך הלאה.
טור הבחין בפיר של אור שמש במרחק, והמשיך לכיוונו. מוצא את עצמו מול קרחת יער קטנה, הוא עצר בקצה שלה, מעורה – הוא לא יכל להאמין למה שראה לפניו.
שם עמד, עם גבו כלפי טור, לבוש בגלימת סאטן, ארוכה וכחולה, היה בן אדם. לא, לא בן אדם – טור יכל לחוש זאת מכאן. הוא היה משהו אחר. דרואיד, אולי. הוא עמד תמיר וזקוף, ראשו מכוסה בברדס, דומם לחלוטין, כאילו לא הייתה לו דאגה אחת בעולם.
טור לא ידע מה לעשות. הוא שמע על דרואידים, אבל אף פעם לא פגש אחד. מהסימונים על גלימתו, קישוט הזהב המשוכלל, היה ברור שזה לא סתם דרואיד: היו אלה סמלי המלכות.
לאחר מה שהורגש כמו נצח, הדרואיד הסתובב באיטיות עם הפנים עליו, וברגע שעשה זאת, טור זיהה את הפנים. נשמתו נלקחה ממנו. היו אלה אחת הפנים המוכרות ביותר בממלכה: הדרואיד הפרטי של המלך. ארגון, יועץ המלך מהממלכה המערבית במשך מאות שנים. מה הוא עשה פה, הרחק מחצר המלך, באמצע דארקווד, הייתה תעלומה. טור תהה אם הוא דמיין את כל זה.
"עינך אינן מטעות אותך", אמר ארגון, כשמבטו ישירות על טור.
קולו היה עמוק, עתיק, כאילו מדובר על ידי העצים עצמם. עיניו השקופות והגדולות נראו, כאילו קדחו ישר דרך טור, מסכמים את כולו. טור הרגיש אנרגיה אינטנסיבית מקרינה מהדרואיד – כאילו עמד אל מול השמש.
טור כרע ברך במיידיות וכפף את ראשו.
"אדוני", אמר הוא. "צער לי להפריע לך".
חוסר כבוד כלפי יועץ המלך היה נובע למאסר או מוות. העובדה הזו הייתה מושרשת בתודעת טור מאז שהוא נולד.
"עמוד, ילד", אמר ארגון. "אם הייתי רוצה שתשתחווה, הייתי אומר לך".
באיטיות, טור קם והסתכל עליו. ארגון התקרב בכמה צעדים. הוא עצר והתבונן על טור, עד שטור התחיל להרגיש נבוך.
"יש לך את עיני אמך", אמר ארגון .
טור היה מורתע. הוא מעולם לא פגש את אמו, ומעולם לא פגש מישהו, מלבד אביו, שהכיר אותה. נאמר לו שהיא נפטרה בזמן ההולדה, משהו שבגללו לטור תמיד הייתה רגשת אשמה. הוא תמיד חשד כי זו הייתה הסיבה שמשפחתו שנא אותו.
"נראה לי שבלבלת אותי עם מישהו אחר", אמר טור. "אין לי אמא".
"האומנם?" שאל ארגון עם חיוך. "האם נולדת בידי גבר בלבד?"
"התכוונתי להגיד, אדוני, שאמי נפטרה בהולדה. נדמה לי שאתה מתבלבל לגבי".
"אתה טורינגרין, ממשפחת מקלאוד. הצעיר מבין ארבע אחים. האחד שלא בחרו בו".
עיניו של טור נפתחו רחב. הוא לא ישע כיצד לאכל את זה. שמישהו בקומתו של ארגון ידע מי הוא היה – היה זה יותר ממה שיכל להבין. הוא לא תיאר לעצמו אפילו שהוא היה מוכר למישהו מחוץ לכפר.
"איך...
