אינסטינקטיבי הוא הוציא את המקלע שלו החוצה, הושיט את ידו לאחור, והשליך אבן בידו של הילד. היא מצא את מטרתה וסילקה את החרב מידו, בדיוק כשהילד התחיל להוריד אותו במכה. החרב עפה והילד, צווח, חבק את ידו.
טור לא בזבז זמן. הוא הסתער, מנצל את הרגע, זנק לאוויר, והכה בילד, מכוון עם שתי רגליו ישירות בחזהו של הילד. אבל הילד היה עבה כל כך, היה זה כמו להכות בעץ אלון. הילד רק מעד כמה אינצ'ים לאחור, בעוד שטור עצר לגמרי בתנועתו ונפל תחת רגליו של הילד.
זה לא מבשר דבר טוב, חשב טור, בעוד שהכה את האדמה עם חבטה, אוזניו מצלצלות.
טור ניסה לעלות על רגליו, אבל הילד דרך היה צעד אחד לפניו. הוא הושיט את ידו למטה, טפס את טור בגבו, וזרק אותו, משליך אותו באוויר, עם הפנים קדימה, לתוך העפר.
קהל של בנים נאסף סביבם במהרה והריע. טור הסמיק, מושפל.
טור הסתובב כדי לקום, אבל הילד היה מהיר מדי. הוא כבר היה מעליו, רתק אותו לאדמה. לפני שטור הבין משהו, המאבק הפך לתחרות היאבקות, ומשקלו של הילד היה עצום.
טור יכל לשמוע את הקולות המושתקים של המגויסים האחרים בעודם התאחדו למעגל, צועקים, רעבים לדם. פניו של הילד הזעיפו מלמעלה; הילד הושיט את אגודליו והניח אותם על עיניו של טור. טור לא יכל להאמין לזה – נראה כאילו הילד הזה באמת רצה להכאיב לו. האם הוא באמת רצה להשיג יתרון עד כדי כך?
ברגע האחרון, טור הוציא את ראשו משם, וידיו של הילד נפלו, צוללות לתוך העפר. טור ניצל את ההזדמנות בכדי להתגלגל מתחתיו.
טור עלה על רגליו והביט בילד, אשר קם גם כן.הילד הסתער ושלף אגרוף לפניו של טור, וטור התכופף ברגע האחרון; האוויר עבר במהרה מול פניו, והוא הבין שאפ היה הילד מכה אותו קודם, הוא היה שובר את הלסת של טור. טור התקרב קדימה והכה את הילד בבטנו, אבל בקושי עשה משהו; היה זה כמו להכות בעץ.
לפני שיכל טור להגיב, הילד הגיש לו מרפק לפנים.
טור מעד לאחור, מסוחרר מהמכה. היה זה כמו לקבל מכה מפטיש, ואוזניו צלצלו.
בעוד שטור מעד, עדיין מנסה לתפוס נשימה, הילד הסתער והכה חזק בחזהו. טור עף לאחור והתרסק על האדמה, נוחת על גבו. הילדים האחרים הריעו.
טור, מסוחרר, התחיל להתיישב, אבל הילד הסתער בפעם נוספת, השליח אגרוף והכה בו שוב, חזק בפנים, מפיל אותו על גבו שטוח שוב – ומשאיר למטה סופית.
טור שכב שם, שומע קולות מושתקים של האחרים, מרגיש את הטעם המלוח של דם הרץ מאפו, נפיחות על פניו. הוא גנח בכאב. הוא הביט למעלה ויכל לראות את הילד הגדול מסתובב והולך חזרה לכיוון חבריו, כבר חוגג את הניצחון.
טור רצה לוותר. הילד היה ענקי, להילחם בו היה חסר תועלת, הוא לא יכל לשאת נזק נוסף. אבל משהו בתוכו דחף אותו. הוא לא יכל להפסיד. לא מול כל האנשים הללו.
על תוותר. קום. קום!
איכשהו טור זימן את הכוחות. גונח, הוא התהפך ונעמד על ידיו וברכיו, ואז, לאט לאט, על רגליו. הוא נעמד מול הילד, מדמם, עיניו נפוחות, מתקשה לראות, נושם חזק, והרים את אגרופיו.
הילד העצום הסתובב חזרה והביט על טור מלמעלה. הוא הניד בראשו בחוסר אימון.
"הייתה צריך להישאר למטה, ילד," איים הוא, בעוד שהחל לצעוד חזרה אל טור.
"מספיק!" צעק קול. "אלדן, התרחק!"
אביר צעד קדימה בפתאומיות, נכנס ביניהם, מושיט את כפות ידיו ועוצר בעד אלדן מלהתקרב אל טור.
הקהל השתתק, בעוד שכולם הביטו באביר; ברור שהיה זה אדם אשר דרש כבוד.
טור הביט למעלה, ביראה מנוכחותו של האביר. היה הוא בשנות העשרים
