תשע עשרה
"לא נח הראש שעליו נח הכתר."
- וויליאם שייקספיר
הנרי הרביעי, חלק שני
פרק אחד
הילד עמד על התלולית הגבוהה ביותר של אזור הכפר הירוד בממלכה המערבית של הטבעת, מביט צפונה, צופה בעליית הראשון מהשמשים. רחוק ככל שיכל לראות התפרסו גבעות מדרדרות ירוקות, יורדות ועולות כמו דבשות גמל בסדרה של עמקים ופסגות. קרניים כתום-שרופים של השמש הראשון השתהו בערפל הבוקר, שגורם להם לנצנץ, והעניק לאור את הקסם התואם למצב רוחו של הילד. לעיתים רחוקות הוא התעורר כה מוקדם או העז להתרחק כל כך מהבית – ולעולם לא עלה כה גבוה – בידיעה כי המעשה יביא עליו את זעם אביו. אבל היום לא היה משנה לו. ביום הזה הוא התעלם ממיליון כללים ומטלות, אשר דכאו אותו במשך ארבע עשרה שנות חייו. כיוון שהיום הזה היה שונה. היה זה היום בו הופיעה גורלו.
הילד,טורין מהממלכה המערבית של המחוז הדרומי ממשפחת מקלאוד – המוכר לכולם בשם שהעדיף, פשוט טור – הצעיר מבין ארבעה בנים, הכי פחות אהוב על ידי אביו, נשאר ער כל הלילה בציפייה ליום הזה. הוא התהפך מצד לצד, עם עיניים מטושטשות מעייפות, מחכה, מכריח את השמש הראשונה לעלות. כיוון שיום כזה הגיע רק פעם בכל כמה שנים, ואם יפסידו, יישאר תקוע בכפר הזה, נידון להשגיח על צאן אביו עד סוף ימי חייו. הייתה זו מחשבה שלא יכל לשאת.
יום הגיוס. היה זה היום היחיד שבו צבא המלך איבחן את המחוזות ובחר באופן ידני מתנדבים עבור לגיון המלך. במשך כל חייו לא חלם טור על שום דבר מלבד זה. עבורו, החיים סמלו דבר אחד: להצטרף לכסופים, האליטה שבכוחות אבירי המלך, מקושטים במיטב השריונות ובנשקים המשובחים ביותר בכל השתי הממלכות. ואיש לא יכל להצטרף לכסופים מבלי להפוך בהתחלה לחלק מהלגיון - חבר נושאי הכלים בטווח גילאים בין ארבע עשרה לתשע עשרה שנים. כמו כן, במידה ולא הייתה בנו של אציל, או של לוחם מפורסם, לא הייתה לך דרך אחרת להצטרף ללגיון.
החריגה היחידה הייתה ביום הגיוס, אותו אירוע נדיר בכל כמה שנים כשהתדלדלו כוחות הלגיון ואנשי המלך סרקו את הארץ בחיפוש אחר מגויסים חדשים. כולם ידעו שמעט מפשוטי העם יבחרו – ושאפילו פחות באמת יגיעו אל הלגיון.
טור בחן את האופק בריכוז, בעודו מחפש כל סימן של תנועה. הכסופים, הוא ידע, יצטרכו לעבור שם, בדרך היחידה אל הכפר שלו, והוא רצה להיות הראשון שיזהה אותם. צאן הכבשים שלו מחה בכל מקום מסביבו, העלה נהמות מורגזות במקהלה והפציר עליו להוריד אותם חזרה למטה במעלה ההר, איכן שהיה יותר מבחר לרעיה. הוא ניסה להתנתק מהרעש והסירחון. הוא היה צריך להתרכז.
מה שעשה את כל זה נסבל, כל השנים הללו של רעיית צאן, של היותו משרת לאביו, משרת לאחיו, האחד שדואגים לו הכי פחות ומעמיסים עליו הכי הרבה, היה הרעיון שיום אחד הוא יעזוב את המקום הזה. יום אחד, כשהכסופים יבואו, הוא יפתיע את כל אלה שהמעיטו בערכו ויבחר. בתנועה מהירה אחת, הוא יעלה על מרכבתם ויגיד שלום לכל זה.
אביו של טור, כמובן, מעולם לא עיין בו ברצינות בתור מועמד ללגיון – לאמתו של דבר, הוא מעולם לא ראה בו מועמד לשום דבר. במקום זה, הקדיש אביו את אהבתו והתעניינותו לשלושת אחיו הגדולים של טור. הבכור היה בן תשע עשר והאחרים במרווח של שנה בלבד אחד מהשני, מה שאשיר את טור שלוש שנים טובות צעיר מכל אחד מהם. יתכן בגלל שהיו קרובים יותר בגילם, או אולי בגלל שהיו כאחד במראה ולא דמו כלל לטור, השלושה דבקו זה לזה, ובקושי הכירו בקיומו
