לציית לאביו, אבל הוא חייב היה לדבר איתו. לבו פעם בעודו מתלבט. הוא החליט שעדיף יהיה לציית, להביא את החרבות, ואז להתעמת עם אביו. מרידה מוחלטת לא הייתה עוזרת.
טור דהר אל תוך הבית, החוצה דרך האחורה, ואל תוך סככת הנשקים. הוא מצא את שלושת חרבות אחיו, חפצים של יופי כל אחד מהם, עטורים בידיות כסף מיטביות, מתנות יקרות, אשר בשבילן אביו עמל שנים. הוא חטף את שלושתם, מופתע כרגיל ממשקלם, ורץ איתם חזרה דרך הבית.
הוא רץ אל אחיו, הושיט לכל אחד חרב, ואז פנה אל אביו.
"מה, בלי צחצוח?" אמר דרייק.
אביו הסתובב אליו במרות רוח, אבל לפני שהספיק להגיד משהו,התחיל לדבר טור.
"אבא, בבקשה. אני חייב לדבר איתך!"
"אמרתי לך לצחצח –"
"בבקשה, אבא!"
אביו נעץ בו בחזרה, בהתלבטות. הוא זיהה, כנראה, את רצינות פניו של טור, כיוון שבסופו של דבר, הוא אמר, "ובכן?"
"אני רוצה להיות נחשב. יחד עם האחרים. עבור הלגיון."
צחוק אחיו שעלה מאחוריו, גרם לפניו לבעור עם אודם.
אבל אביו לא צחק; להיפך, מבטו הכועס העמיק.
"באמת?"
טור הנהן במרץ.
"אני בן ארבע עשרה. אני זכאי."
"הסף הוא ארבע עשרה", אמר דרייק בזלזול, דרך כתפו. "אם הם ייקחו אותך, תהיה הצעיר מכולם. נראה לך שהם יבחרו אותך במקום משהו כמוני, חמש שנים מבוגר ממך?"
"אתה חצוף", אמר דורס. "תמיד הייתה".
טור הסתובב אליהם. "אני לא שואל אותך", אמר הוא.
הוא הסתובב חזרה אל אביו, שעדיין קמט את מצחו.
"אבא, בבקשה", אמר הוא. "תעניק לי הזדמנות. זה כל מה שאני מבקש. אני יודע שאני צעיר, אבל אני אוכיח את עצמי, עם הזמן".
אביו ניער את ראשו.
"אתה לא חייל, ילד. אתה לא כמו אחיך. אתה קשה יותר. חייך הם כאן. איתי. אתה תבצע את החובות שלך ותבצע אותם טוב. אדם לא צריך לחלום גבוה מדי. אמץ את חייך, ולמד לאהוב אותם".
טור הרגיש את לבו נשבר כשראה את חייו קורסים אל מול עיניו.
לא, חשב הוא. זה לא יכול להיות.
"אבל אבא –"
"שקט!" צרח האב, כל כך צווחני שהצרחה חתכה את האוויר. "מספיק איתך. הנה הם באים. זוז מהדרך, ומיטב שתשמור על הנימוסים שלך כל עוד הם כאן".
אביו התקרב ועם יד אחת דחף את טור הצידה, כאילו היה איזה חפץ הוא העדיף שלא לראות. כפות ידיו הבשריות עקצו את חזהו של טור.
מאומה גדולה פרצה, ותשבי הכפר נשפכו החוצה מבתיהם, ממלאים את הרחובות. ענן צומח של אבק בישר את הקרוון, ורגעים מאוחר יותר הם הגיעו, שתים עשרה מרכבות סוסים, עם רעש כמו ברק אדיר.
הם נכנסו לעיר כמו צבא פתאומי, נעצרים קרוב לביתו של טור. סוסיהם, פזז במקום, מחרחר. לקח זמן רב לענן האבק להתיישב, וטור בחרדה ניסה להציץ בשריונם, נשקם. הוא מעולם לא היה קרוב כל כך לכסוף, ולבו חבט.
החייל על הסוס המובילה ירד. הנה הוא היה, אמיתי, אחד מהכסופים באמת, מכוסה בשריון שרשרת מבריק, חרב ארוך על חגורתו. הוא נראה בשנות השלושים שלו, גבר אמיתי, זיפים על פניו, צלקות על הלחיים שלו, ואף מעוקם מקרב. הוא היה הבן אדם האיתן ביותר שטור ראה אי פעם, פעמיים ברוחב על כל השאר, בעל אשרת שאמרה כי הוא היה האחראי.
החייל קפץ למטה אל תוך לכלוך הרחוב, הדורבנות שלו מצלצלות בעודו מתקרב אל שורת הבנים.
פה ושם ברחבי הכפר עשרות בנים עמדו בדום, מקווים. הצטרפות לכסופים פרושה היה חיים בכבוד, של קרב, של מוניטין, אדמות הכי נבחרות, חיי התהילה. זה אומר כבוד למשפחתך, וכניסה ללגיון היה הצעד הראשון.
טור בחן את המרכבה המוזהבת
