מטפס כדי להידבק.
"את לא תקשיב, למרות זאת. זהו האופי שלך. עקשן. כמו אמך. אתה תמשיך אחר הכבשה שלך, נחוש להצילה."
טור הסמיק כיוון שארגון קרא את מחשבותיו.
"הנך ילד נמרץ", הוא הוסיף. "בעל כוח רצון חזק. גאה מדי. תכונות חיוביות. אבל יום אחד הן יהיו הסוף שלך."
ארגון התחיל לעלות רכס אזובי, וטור המשיך בעקבותיו.
"אתה רוצה להצטרף ללגיון המלך", אמר ארגון.
"כן!" ענה טור, בהתרגשות. "האם יש איזה שהו סיכוי עבורי? התוכל לגרום לזה לקרות?"
ארגון צחק, צליל עמוק, חלול, אשר גרם לצינה בעמוד שדרתו של טור.
"אני יכול לגרום לקרות להכל ולכלום. גורלך כבר נכתב. אבל זה תלוי בך אם תבחר בו."
טור לא הבין.
הם הגיעו לראש התלולית, איפה שארגון עצר והפנה אליו את פניו. טור נעצר כמה צעדים ממנו, ואנרגיית ארגון בערה דרכו.
"גורלך הוא גורל חשוב," אמר הוא. "אל תנטוש אותו."
עיניו של טור התרחבו. גורלו? חשוב? הוא הרגיש שמתנפח מגאווה.
"אני לא מבין. אתה מדבר בחידות. בבקשה, ספר לי עוד."
ארגון נעלם.
הלסת של טור נפלה למטה. הוא הסתכל בכל כיוון אפשרי, מאזין, תוהה. האם הוא דמיין את כל זה? האם זו הייתה אשליה כלשהי?
טור הסתובב ובחן את היער; מנקודת תצפית זו, גבוה על התלולית, הוא יכל לראות רחוק יותר מאשר לפני כן. כשהביט, הוא זיהה תנוע במרחק. הוא שמע קול והיה בטוח שזו היא כבשתו.
הוא ירד למטה דרך הרכס האזובי ומיהר בכיוון הקול, חזרה דרך היער. כשהלך, לא יכל לנער את מפגשו עם ארגון. הוא בקושי יכל להבין את מה שהתרחש. מה עשה כאן דרואיד המלך, מכל המקומות? הוא חיכה לו. אבל למה? ומה הייתה כוונתו לגבי הגורל שלו?
ככל שניסה טור לפענח את זה, כך פחות היה מובן לו. ארגון הזהיר אותו לא להמשיך, אבל באותו הזמן פתה אותו לעשות זאת. כעת, כשהלך, הרגיש טור תחושת נבואת לב מתגברת, כאילו משהו חשוב היה עתיד לקרות.
הוא עקף עיקול ועצר מזועזע על ידי המראה לפניו. כל חששותיו הגרועות ביותר אושרו ברגע אחד. שיערו עמד על קצבותיו, והוא הבין שעשה טעות חמורה בהגעתו עמוק כל כך לתוך דארקווד.
במרחק של פחות משלושים צעדים ממנו היה סיבולד. גולמני, שרירי, העומד על ארבע, קרוב לגודל של סוס, היה זה היצור שהכי יראו ממנו בדרקווד, אולי אפילו
בממלכה כולה. טור מעולם לא ראה אחד, אבל שמע את האגדות. הוא דמה לאריה, אבל גדול יותר, רחב יותר, גלדו ארגמן עמוק ועיניו זוהרות צהוב. האגדה אמרה שצבע הארגמן שלו באה מהדם של ילדים תמימים.
טור שמע רק על כמה תצפיות ספורות של החיה הזו במשך כל חייו, וגם אלא נחשבו למפוקפקות. יתכן וזה היה כיוון שאף אחד בעצם לא שרד את המפגש. חלק החשיבו את סיבולד לאל היער, ולאות. איזה מין אות, לטור לא היה מושג.
הוא לקח צעד נזהר לאחור.
הסיבולד, לסתות שלו חצי פתוחות, מהניבים נוזל ריר, הביט בחזרה עם עיניו הצהובות. בפה שלו הייתה הכבשה הנעדרת של טור: צועקת, עם הראש למטה, חצי מגופתה חדורות על ידי הניבים. היא הייתה כמאט מתה. נראה כאילו הסיבולד התהולל מהריגה, בעודו לוקח את זמנו; נדמה שהוא נהנה מלענות אותה.
טור לא יכל לסבול את הזעקות. הכבשה התנועעה, חסרת עונים, והוא הרגיש אחראי לכך.
הדחף הראשוני של טור היה להסתובב ולרוץ, אבל הוא כבר ידע שזה יהיה חסר תועלת. החיה הזו יכלה לרוץ מהר יותר מכל דבר. ריצה רק תעודד אותה. והוא לא יכל להשאיר את כבשתו למות ככה.
הוא נעמד קפוא מפחד, וידע שחייב לפעול בדרך כלשהי.
הרפלקסים שלו תפסו פיקוד. הוא הושיט את ידו לתוך נרתיקו, הוציא אבן, והכניס אותה
